צרור המור על התורה
אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם. לפי שהיה מצר על הנפשות שנהרגו על ידו אחר שעליו נאמר חסד לאברהם. והוא היה קדוש השם קונה נפשות ומחזירן למוטב שנאמר גם ענוש לצדיק לא טוב ומי נתן לו חרב מצומדת על מתניו אחוז בחרב פיפיות להרוג קרוביו ובניו. לזה היה מצטער וירא וחרד עד שבאתהו התשובה אל תירא אברם אנכי מגן לך מן האויבים שכרך הרבה מאד על הריגתם. והאלקים אנה ובאבוד רשעים רנה. אלא שיש לשאול בכאן מה טעם אמר היה דבר ה' אל אברם במחזה. כי מחזה הוא תרגום מראה והיא נבואה קטנה כאומרו ה' במראה אליו אתודע ומחזה למטה ממראה. כי כמו שיש הבדל בין תרגום ללשון הקדש כן יש הבדל בין מראה ובין מחזה. כמו שפירשתי אצל משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כי חרכא הוא תרגום חלון וחלון הוא גדול וחרכא היא קטנה. כן היתה נבואת הנביאים קודם חורבן הבית כחלון גדול ואחר חורבן הבית היתה כחלון קטן. ואם כן מה טעם עד כאן היה נראה אליו בשם ה' ויאמר ה' וה' אמר אל אברם וכאן אמר היה דבר ה' אל אברם במחזה בכבדות גדול ולא אמר ויאמר אליו ה' אל תירא אברם. ועוד שאמר במחזה. ואם נאמר בעבור שהציל ללוט שהיה רשע גמור לא נתיחד אליו הדבור כמו שאמר למעלה וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. זה אינו מספיק כי אחר שהיה אחיו וראהו ביד אויביו וכל שכן שהיתה המלחמה בעבורו ראוי היה להצילו. ואולי נאמר כי הטעם לזה הוא לפי שדמים רבים שפך ונתגאל בדמי הטמאים האלו ונתחבר עם מלך סדום וחביריו לא רצה השם לדבר עמו אלא במחזה. והעד דוד עליו השלום כי מלחמות ה' הוא נלחם ולא חטא בזה כלל ונאמר לו לא תבנה הבית יען כי דמים רבים שפכת. והנכון בטעם כי לפי שבזאת המראה נאמר לו בשורת גלות מצרים. ולפי דעתם ז"ל בכאן נתבשר בכל ארבע גליות לזה נגלה אליו השם במראה ולא במראה ממש אלא במחזה. כמלך שהוא נעצב על בניו כן הקב"ה נאמר בו בכל צרתם לו צר. ולכן לא נתיחד אליו הדבור בשמחה אלא בעצבון ובמחזה. ואולי על זה אמר לו אל תירא אברם. אע"פ שתראה גלות מצרים ושאר גליות. כי אנכי מגן לך בענין שלא יכלו בניך בארץ לא להם. ואע"פ שבזה העולם יעברו עליהם צרות משונות. שכרך הרבה מאד בעולם הנפשות וזה בשורה לו ולבניו. וכן יאמר אנכי מגן לך בעולם הזה שכרך הרבה מאד בעולם הבא:
ילקוט שמעוני על התורה
וידבר ה' אל משה לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו', זה שאמר הכתוב השקיפה ממעון קדשך מן השמים, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע לכהנים אתה אומר לברכנו, אין אנו צריכים אלא לברכתך השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך. אמר להם הקב"ה רבש"ע לכהנים אתה אומר לברכנו, אין אנו צריכים אלא לברכתך השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך. אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם אני עומד [עמהם] ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורסין כפיהן (עו) לומר שהקב"ה עומד עלינו שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות כפיהם, לכך נאמר כה תברכו את בני ישראל, זא שאמר הכתוב הנה מטתו שלשלמה, הנה מטתו זה בית המקדש של מי שהשלום שלו, ולמה נמשלה בית המקדש למטה, לומר לך מה מטה אינה אלא לפריה ורביה, כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה שנאמר ויאריכו הבדים. ואומר והזהב זהב פרוים שהיה עושה פירות. וכן הוא אומר ויבן את בית יער הלבנון, למה נמשל ליער [לומר לך] מה יער פרה ורבה כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה. ששים גבורים אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. כלם אחוזי חרב שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו, יברכך ה', יאר ה', ישא ה'. איש חרבו על ירכו מה ראה יכך להזכיר כאן, אלא אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע ירכו משכים בבקר והולך לבית הכנסת. מפחד בלילות מפחד שראה בלילות בחלומו ורואה את הכהנים נושאים את כפיהן החלום רע מתבטל ממנו לכך [נאמר מפחד בלילות, לכך] אמר הקב"ה [למשה] הזהר את אהרן ובניו שיהו מברכין את בני [ישראל] שנאמר כה תברכו, אמר הקב"ה לשעבר הייתי זקוק לברך בריות, ברכתי לאדם הראשון ולאשתו שנאמר ויברך אותם אלקים וגו', ברכתי לנח ולבניו שנאמר ויברך אלקים את נח ואת בניו. ברכתי לאברהם שנאמר וה' ברך את אברהם בכל. ברכתי ליצחק שנאמר ויברך אלקים את יצחק בנו. ויעקב ברכתי אותו שנאמר אל שדי נראה אלי בלוו בארץ כנען ויברך אותי. יעקב ברך לשנים עשר שבטים שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, מכאן ואילך אמר הקב"ה הרי ברכות מסורות לכם והכהנים יהיו מברכים אתכם שנאמר כה תברכו את בני ישראל:
ילקוט שמעוני על התורה
מי מנה עפר יעקב כמה עפרים יש בהן בישראל ועוסקין בדברי תורה שנאמר או לעופר האילים, כמה נערים יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שהן נכנסין (לבית עולמן) [לחופתן], כמה נערות בתולות יש בהן בישראל שהן בחותמיהן עד שעה שהן נכנסות לבית חופתן. מעשה בריבה אחת שהיה אביה חבר לנכרי והיו אוכלין ושותין ומטיבין את לבן, אמר אותו הנכרי לאביה תנה את בתך לבני לאשה [והתרצה לו אביה והרגישה הבת בדבר] והחרישה בדבר עד שהגיע זמן חופתה ועלתה לגג ונפלה ומתה, יצתה בת קול ואמרה לה עליך הכתוב אומר ומספר את רובע ישראל. דרש (רבא) [ר' אבהו] מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב וגו' מלמד שיושב הקב"ה ומונה את רבעיותיהן של ישראל אומר מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו היינו דכתיב ונאם הגבר שתם העין. מי מנה עפר יעקב מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר. לא תחרוש בשור ובחמור יחדו לא תזרע כרמך ואסף איש טהור את אפר הפרה שלש שנים יהיה לכם ערלים ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. ומספר את רובע ישראל הרביעית שלהם, מי יוכל למנות אוכלוסין שיצאו מתוכן שהן חוטפות ומחבבות את המצות שנאמר ותאמר לה המעט קחתך את אישי, הנה אמתי בלהה בא אליה, ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה: